קלישאה של שבת שמשית.

בשבת הייתי אמורה להצטרף לאבא שלי ובת זוגתו לקטיף דובדבנים ברמת הגולן, מעין מסורת שלו. כל שנה, בתקופה זו, הוא נוסע לרמת הגולן וחוזר עם כמויות דובדבנים שיכולות להאכיל צבא במשך חודש. לצערי הרב מאוד, זה לא קרה עקב מספר בעיות טכניות. בליל שיש הלכתי לישון מאוד מצוברחת מהנושא, אבל כשהתעוררתי ביום שבת בבוקר ומהחלון ראיתי כחול של שמיים וירוק של עצים, הייתי חייבת לעשות משהו. אז לקחנו כובע, לקחנו מצלמה ויצאנו לשוטט ברחבי השכונה המדהימה שבה אנחנו גרים - בית הכרם.

 אני חוששת שלא אצליח להעביר במילים את הקסם הפשוט של השכונה הזו. אני נמשכת אליה בעיקר... בגלל שהיא גורמת לי לרצות לטפס על עצים, להיכנס לגינות מסתוריות של בניינים, ולחפש מטמונים ומקומות טובים ל"מחנה", כמו שהייתי עושה כשהייתי קטנה. שבילים מתפתלים בסודיות מאחורי בתים, עצים עצומים שהבטון נראה רוכש להם כבוד, מרפסות עמוסות פרחים הנראים נשפכים... טיול ברחובותיה של בית הכרם מעלות בית תחושה - מבין האהובות עליי - נוסטלגיה.

"היא צועדת קדימה בשביל, מושיטה ידה קדימה ומעט שמאלה, כדי שתוכל לחכך את אצבעותיה בעלים המאובקים של הגדר החיה. קרני שמש משחקות על העלים, מדגדגות את אצבעותיה. היא משהה כל אצבע במפגש עם עלה, מקווה להשתתף עוד קצת במשחקו המרצד עם השמש. היא כמעט שוכחת שהיא בעצם בתנועה, צועדת באיטיות, מבטה מהופנט על העלים הרבים, ועוד כל כך הרבה מהם בהמשך... קולו מסיח את דעתה מהירוק שלצידה, אל השביל, אל קיצו. שם, מעבר לעלים הרבים, הוא כורע מעל חתול כתום, עם זנב זקור ורועד מעונג. פרוותו הבוערת של החתול רוקדת ריקוד מלא חשק עם קרני השמש. ידי צונחת לצד גופי ואני מחישה את צעדי. אני רוצה לקחת חלק בריקוד הזה."