חורף יקר,

אולי די? אני מתגעגעת לקיץ שלי.
כן, למדתי לאהוב אותך. בזכותך, בשעות הקטנות של הלילה הרטוב, מלאים רחובות ירושלים בצבעים מרצדים אל תוך מעמקי הכבישים, יוצרים עולם קסום בו אני נהנית לחלום תוך כדי נהיגה, בדרכי הבייתה מעוד משימת שיעורי בית. נתת לי בוקר לבן ונדיר, שעורר זכרונות נוסטלגיים שנשכחו אי שם במעמקי התודעה. הכרת לי דרום ירוק, מנוקד באדום וצהוב. מי כמוך יודע לסחוף אותי למלנכוליה מתוקה, מעקצצת. חורף, התעייפתי. אני מתגעגעת לקיץ. ליובש, לחום, לפשטות של הדברים. הכל כ"כ ברור בקיץ, ונוח.

עם זאת, חורף, תמיד תהיה המאהב הסודי שלי... 

ווישליסט אפשרי ואפשרי פחות

אתחיל עם האפשרי פחות:
ממש בטעות נתקלתי הרגע באתר של ד"ר מרטינס, ואני מוצאת את עצמי מתפעמת. עד כדי כך שאני חייבת לכתוב, שכל היופי, האיכות והנוחות הם בלתי מושגים מבחינתי מכמה סיבות: המחיר, העובדה שצריך להזמין מחו"ל והמכריע - הן מעור. יש כמה שמבד, אבל בכל זאת.. תמיד אאלץ להסתפק באח המוגבל והמזוייף של ד"ר מרטינס. קיימת בי תיקווה שיום אחד יצרנים יפתחו את העיניים ואת הלב, ויחליטו לייצר מחומר שהוא סינטטי אבל באיכות שלפחות נושקת לאיכות העור. קשה לי מאוד להאמין שזה עד כדי כך לא מושג. ועם זאת, אני מניחה שזה בגדר החלום יותר ובגדר המציאות - פחות.

ואל ההמושג יותר-
לפני שנתיים חברה טובה נתנה לי במתנה ליומולדת קלאצ' של מדוזה. אני מודה שבהתחלה לא הבנתי מה פשר הדבר המוזר והפלסיטיקי הזה, אך גם אודה שבאותו זמן לא הבנתי בכלל את הצורך בקלאצ'. עברה שנה שנתיים, וגדלתי והחכמתי והודתי- הקלאצ' הזה פשוט יפהפה וגאוני.
מדוזה - מותג צעיר של שתי מעצבות בוגרות שנקר, שהחליטו בצעד מעניין ומוצלח לעצב תיקים ותכשיטים מפלטיק, אבל עם טוויסט שגורם לנו להסתכל על החומר ביותר כבוד. הפלסטיק כאן הוא יוקרתי ועדין, שונה בהחלט עם החוויה היומיומית הרגילה של הפלסטיק. אני אוהבת את העיצוב המקורי והרענן, המופשט לפעמים. בהחלט ארכוש עוד מוצרים שלהן בעתיד, ובמיוחד שמתי עין על הכיסוי מחשב הצהוב והסקסי.

אגב,
פתחתי טמבלר! *לינק*

יומולדת.

זהו, בת 25.
חצי מ- 50, רגל אחת בקבר.
אני לא אוהבת את היום של היום הולדת. תמיד דברים רעים ותחושות רעות מתקיפות אותי. אני לא אוהבת להסתכל על הגיל שאליו הגעתי, ולהתמודד עם המחשבות שהמספר הזה מביא אותי אליהן. אני יכולה להשתמש במשפטים גדולים כמו "חשבון נפש", אבל מרגיש לי לא נכון. לא עושה שום חשבון נפש, רק מקבלת סטירה של מציאות, ומגלה איפה אני עומדת בעולם.
המילים האלה עומדות כאן בסתירה לצילומים שופעי הצבע והשמחה, שצילמתי במהלך שלושת הימים בהם היינו בטיול. אני מביטה בתמונות ואני מביטה במילים ומגלה על עצמי עוד דבר. אופטימיות, אם לא אופטימיות זהירה, קיימת בתוכי, וזה משמח אותי.



ובאוירה [קצת] יותר קלילה -
התארחנו בצימר קטן וחביב בעין הבשור - ישוב מדהים ביופיו, בדיוק כמו שאני אוהבת - בתים בנויים באופן כמעט אקראי, בלי גדרות, עם הרבה ירוק, הרבה בע"ח, הרבה אהבה לאדמה. ביום הראשון נסענו בקטע מאוד קצר לאורך שמורת הבשור. בשלב מסויים החלטנו להקדיש את היום הזה לכלניות, ונסענו לחפש אותן ביער בארי ולאחר מכן ביער שוקדה. הייתי שמחה לעבור טרנספורמציה לכלב או לסוס כדי שאוכל להתרוצץ ולהתפלש כראוי בירוק-אדום הנהדר...
את היום השני החלטנו להקדיש לשמורת הבשור, אותה עשינו מההתחלה ועד הסוף. אני לא חושבת שקיימות מילים שיכולות לתאר את המרחבים, את הריחות, את התחושות... רק אתפלצף לדקה ואומר [בהשפעת מבחני סוף סמסטר], שהבנתי את מהות האימפרסיוזם, כאשר ישבתי בשדה אין סופי של פרחים צהובים, שרוקדים לצלילי הרוח...

ומילה בנוגע לאאוטפיט  -
לא בדיוק בגדי טיולים, הא?
חלק מהותי בחווית הטיול מבחינתי זה הצילום. הצילום, ואיזו אווירה או תחושה אני רוצה לקבל במהלך ואחרי. ליום הראשון יעדתי חצאית כחולה נהדרת, שקניתי בחנות שנסגרה כבר מזמן, סוודר קאסטרו צהוב של החבר [יושב עליי בבגיות מדוייקת להפליא!], חגורת קאמל קלועה וגרביים מעל לברך - שתמיד יסמלו עבורי את הלוליטה שבי. וגם, האופן מפתיע, היה דווקא נוח לקפץ בין פרחים בעקבי אוספורד!
את היום השני יעדתי לטיול יותר רגלי ולכן האאטפיט הנוח. סוף סוף השתמשתי בקרדיגן לב החדש שלי - שרניתי ב"שש" בירושלים לפני יותר מדיי זמן, ולא יצא לי להשתמש בו כמעט עקב הקור הפסיכי של ירושלים.

ולסיום... למדתי להכין GIFים! יאיי~